🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
יש שני סוגי תפילה: "חרבי" — המילים שתיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, ו"קשתי" — המילים האישיות, הנובעות מהלב שלך. לתפילת "חרבי" יש כוח אדיר, אבל לתפילת "קשתי", המילים שלך, יש כוח מיוחד משלה — ככוחה של קשת, לקרוע את כל הרקיעים. אותו יסוד קיים גם בהודיה: יש ברכות השחר שתיקנו חז"ל, ויש הודיה שיוצאת ישירות מהפה של יהודי, במילותיו שלו, מהלב.
שאלה הלכתית מעניינת: האם מאה הברכות שתיקן דוד המלך חייבות דווקא להיות בנוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, "ברוך אתה ה'..." עם שם ומלכות, או שגם כל שבח והודיה שיוצאים מפי יהודי לבורא עולם מצטרפים למניין המאה? מביא בעל "נטעי ברכה" בהלכות מאה ברכות (פרק ד, סעיפים יב-יג) שאלה זו, ומצטט את ה"כל בו": "יש מקומות שנהגו לומר 'אין כאלוקינו' אחרי תפילת מוסף, אחד שבת ואחד יום טוב, כדי להשלים מאה ברכות שחייב לברך בכל יום". שכן בשבת וביום טוב, כשמתפללים רק שבע ברכות בעמידה במקום שמונה עשרה, חסרות לו לאדם שלושים ושלוש ברכות (בשחרית, מנחה וערבית) — ואת החיסרון הזה משלימים חלקית במוסף ובברכת המזון, אך עדיין נותרות עשרים ברכות חסרות. כיצד? כל אחד מכינויי ה' ב"אין כאלוקינו" (אין כאלוקינו, אין כאדונינו, אין כמלכנו, אין כמושיענו) עולה כברכה, ומשלים את החסר.
מוסיף ה"כל בו" שלא צריך דווקא נוסח ברכה, אלא אפילו כל שבח שיהודי אומר לבורא עולם — כמו "אין כאלוקינו, אין כאדונינו" — שהוא שבח לבורא עולם, מועיל להצטרף למניין מאה הברכות ביום. וכן פוסק המשנה ברורה (סימן תרכב), שמטעם זה בשבת אומרים "אין כאלוקינו" כדי להשלים את החיסרון. ומעניין שבמשנה ברורה שם מוסבר גם מדוע ביום הכיפורים אין אומרים "אין כאלוקינו": משום שביום הכיפורים יש כל כך הרבה שבחים במהלך התפילה, שממילא כבר הושלם החסרון — משמע שגם דעת המשנה ברורה נוטה לכך שכל שבח שאדם אומר לבורא עולם מצטרף למניין.
עם זאת, ראשונים רבים חלקו על כך. בעל ספר "המנהיג" כותב: "לפי דעתי אין שורש וענף לזה המנהג — כל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה". כלומר, זו מחלוקת ראשונים של ממש: האם עניינה של מאה הברכות הוא לשבח את ה' במאה עניני שבח כלשהם, או דווקא בברכות בנוסח שתיקנו חז"ל בשם ומלכות. ולכתחילה ודאי ראוי שיהודי יאמר דווקא ברכות בלשון חז"ל — והראיה: הגמרא במסכת מנחות אומרת שבשבת ויום טוב צריך לאכול מיני מגדים ופירות כדי להשלים מאה ברכות, ולא מסתפקת בכך שיאמר שבחים סתם.
ומבאר ה"פרישה" (סימן מו): דוד המלך תיקן מאה ברכות משום שראה שבכל יום מתים מאה נפשות, ותיקן שיברכו בכל יום מאה ברכות, ובזה יעצור את המוות. אך למעשה מבואר שם: דוד המלך לא תיקן את נוסח הברכות עצמו, אלא מסר את העניין לסנהדרין ולחכמי דורו, שהם יתקנו את הברכות כטוב בעיניהם, לפי סדר העולם. מה, אם כן, תיקן דוד המלך עצמו? רק את העיקרון: צריך אדם לומר מאה שבח והודיה ביום — כפי שאנו אומרים "מִזְמוֹר לְתוֹדָה" (פרק ק בתהלים) — יהודי צריך לומר מאה פעמים ביום "הודו... לא לנו ה'... ברכו שמו". וזהו שורש התקנה מדאורייתא: יהודי צריך לומר מאה הודיות ביום. וכפי שנרמז בתורה — מאה הקללות בפרשת כי תבוא נבעו מ"תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה", כלומר, שלא הודו לקדוש ברוך הוא על כל הדברים הטובים. מדאורייתא, אם כן, די במאה הודיות ביום, ואילו הסנהדרין הם שקבעו את הנוסח המדויק בלשון חז"ל.
יש בכתבים על עבודת ההודיה תיאור מרגש של יסוד ושורש העבודה: על כל דבר טוב שקרה לו, היה כותב בלשונו שלו הודיה. כשקיבל בשורה טובה על בריאות בניו כתב: "יוֹצְרִי וּבוֹרְאִי, נוֹתֵן שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְךָ יִתְבָּרַךְ שְׁמֶךָ שֶׁבִּשַּׂרְתַּנִי בְּצוּרָה טוֹבָה מִבְּרִיאוּת בָּנַי". וכשלבש בגדי שבת לפני מנחת ערב שבת, כתב: "נָתַתִּי לְךָ הוֹדָיָה גְּדוֹלָה בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה... יוֹצְרִי וּבוֹרְאִי יִתְבָּרַךְ שְׁמֶךָ הַנּוֹתֵן לִי בְּגָדִים חֲשׁוּבִים לִכְבוֹד שַׁבָּת קֹדֶשׁ, לֹא כְּפִי מַעֲשַׂי הַטּוֹבִים אֶלָּא רַק בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וַחֲסָדֶיךָ הַגְּדוֹלִים". והוסיף: "חָשַׁבְתִּי בְּדַעְתִּי כַּמָּה צַדִּיקִים גְּדוֹלִים שֶׁאֵין הָעֲרָקַיִם מַגִּיעִים לְכַרְסוּלֵיהֶם חֲסֵרִים בְּגָדִים כָּאֵלֶּה, וְחָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי שֶׁוַּדַּאי מְנִיעַת הַהוֹדָיָה לְה' עַל זֶה הִיא כְּמוֹ לִמְרֹד וְלִמְעֹל חַס וְשָׁלוֹם — וְאָמַרְתִּי הוֹדָיָה זוֹ כַּמָּה פְּעָמִים בִּלְבִישַׁת הַבְּגָדִים".
עשרות פעמים ביום, על כל דבר קטן וגדול, "ליוצרנו ובוראנו יתברך שמו ויתעלה זכרו לעד" — כך הייתה עבודתו, וכזאת היא ההמלצה שנשארת לכל אחד ואחד: להתרגל להודות במילים אישיות, נובעות מהלב, על כל דבר קטן שקורה.
🕯️ הבעל שם טוב ביום הכיפורים
מסופר על הבעל שם טוב, שפעם אחת היה בצער גדול לאורך כל יום הכיפורים. לקראת מנחה נראתה עליו לפתע שמחה עצומה. שאלוהו תלמידיו במוצאי יום הכיפורים מה קרה. סיפר: הייתה גזירה קשה על היהודים, וכל מה שניסו לבטלה — לא הצליחו. והנה, בשעת מנחה, הגיעה אישה אחת הביתה, וראתה את בנה ששנים רבות לא ראתה, ושמחה גדולה מילאה את ליבה. מרוב שמחתה אמרה: "מלך מלכי המלכים, רוצה אני לברך אותך — כשם שאתה משמח אותי בבני, כך יהי רצון שיהיה לך שמחה ונחת מכל ילדיך". אמר הבעל שם טוב: אותה ברכה של אישה פשוטה, שיצאה מעומק ליבה, מעומק שמחתה — עברה את כל הרקיעים כמו קשת, קרעה את כל הרקיעים, ובאותה שעה בדיוק בוטלה הגזירה.
מילים של יהודי, כשהן נובעות מתוך ליבו, יש להן כוח לקרוע את הכול, לבטל גזרות. ומעניין מה שמובא בספר "תורת המנחה": מדוע קוראים ל"מילה" (דיבור) בשם "מילה"? כדי לרמוז שכוח המילים שאדם מוציא מפיו הוא כמו ברית מילה — יש לו כוח למול, להסיר, את ערלת הלב. וכפי שכותב ספר החינוך: "לפי שאדם נפעל כפי פעולותיו, ולבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו... כי אם יעורר גופו ורוחו לעשות פעולה, אז ילך אחריה הלב תמיד". כוח המילה הוא כוח אדיר, ולכן ראוי לומר בפה מלא: עוד ה' לבוראנו יתברך שמו, לעד.